ל"ג בעומר – יום שאין בו כל איזכור בספרות של חז"ל. חוסר הבהירות ההיסטורית והמשמעות הדתית שלו מצאו אור דווקא בקבלה במאה ה 16. לתאריך חשוב זה (י"ח אייר) שולבו עם השנים מאורעות היסטוריים שבסיסם ומקורם לא היו ברורים. מפטירתו של יהושע בן נון ועד לפטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, הוטמע היום הזה במאות האחרונות והפך לסמל. סמל מבלבל וסבוך.
כשבני עמיחי בן השבע וחצי שאל אותי בבלבול מה הקשר של האיש מהמערה לאיש הגיבור (בר כוכבא), איך הגיו החץ והקשת ולמה בכלל מדליקים מדורות – לא היתה לי תשובה. הציונות המתחדשת, שניסתה למצוא לעצמה דמות מופת להערצה, הוסיפה ליום זה את גבורתו של שמעון בר כוכבא. מי מאיתנו לא גדל על שירי ההלל לזכרו "הוא היה גיבור, הוא לחם לדרור, כל העם אהב אותו…". הציונים של המאה ה 19 העניקו לבר כוכבא מעמד וסמל מקביל למאבק בגבורה, בדיוק כפי שניסתה התנועה הציונית דאז לחדש את אחיזתנו בארץ המולדת.
בימינו, ערבוב הסיפורים ההיסטוריים הובילו להדלקת מדורות כדי להזכיר כביכול את העברת המסרים בין המורדים בתקופת בר כוכבא מצד אחד ולהדלקת נרות לזכרו של ר' שמעון בר יוחאי מהצד האחר.
חגים הם דבר משמעותי בתולדותיו של כל עם ושל כל אומה. על אף הבלבול שנוצר בל"ג בעומר, ראוי יהיה, דווקא בדור שמחסיר עניין בהיסטוריה, בסיבה, בקריאה ובהבנה ומעלה עניין דווקא בפן החומרי (שגם הוא לעיתים חשוב) – איסוף קרשים למדורה, שירים ומאכלים, לחנך לעומק על סיבותיו ומקורותיו של היום שהפך לחג רק במאות האחרונות וקיבל צביון שונה במהלך השנים.
ובנימה אישית – אין כל ציווי מהתורה או מחכמים להדליק מדורות ולהעכיר את האוויר הממילא מזוהם בארצנו. ריח השריפה הכבד שמלווה את האוויר החם ממילא בתקופות אלה, אינו מסייע לאיש. להיפך. הוא פוגע בסביבה, בבעלי החיים, באוויר שאנו נושמים. אל תהרסו לנו את פיסת האדמה הקטנה ממילא על כדור הארץ, שממילא נהרסת מדי יום ביומו.
סיפור פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי בתרגום לעברית – שווה לקרוא:
באותו יום שרבי שמעון בר יוחאי עמד להסתלק מן העולם, התאספו אצלו תלמידיו הגדולים והיה רבי שמעון שמח שמחה גדולה.
באותה שעה סובבה אש את הבית ויצאו כולם וישבו מבחוץ, ורק התלמידים המיוחדים נשארו בבית. אמר רבי שמעון: השעה היא שעת רצון, ואני רוצה לבוא בלי בושה לעולם-הבא. יש דברים חשובים וקדושים שלא גיליתי עד עתה, הם היו נסתרים בליבי, וכעת הגיעה השעה לגלותם לפני השכינה ולהכנס בהם לעולם-הבא.
אמר רבי שמעון: רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר בני ילמוד בפיו, ושאר החברים ידובבו בליבם את הדברים שאומר עתה. והיה רבי שמעון דורש בדברים גדולים ועמוקים העומדים ברומו של עולם.
כשהגיע רבי שמעון לקראת סיום דבריו, ואמר את הפסוק – "כי שם ציוה ד' את הברכה, חיים עד העולם", אמר רבי אבא: 'לא סיים המאור הקדוש – הוא רבי שמעון – לומר 'חיים', עד שנפסקו דבריו, ואני כתבתי וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי ולא הרימותי את ראשי, כי האור היה גדול ולא יכולתי להסתכל ובתוך כך נזדעזעתי. שמעתי קול קורא ואומר: "אורך חיים ושנות חיים יוסיפו לך". ושמעתי קול אחר: "חיים שאל ממך נתת לו".
כל אותו היום לא נפסקה האש מהבית ולא היה מי שיגיע אליו, אל רבי שמעון, כי לא יכלו מפני האש והאור שהיו מסבבים אותו. לאחר שפסקה האש ראיתי את המאור הקדוש קדש הקדשים רבי שמעון, שנסתלק מן העולם, שנתעטף, ושופר על ימינו, ופניו צוחקות. התחילו החברים בבכיה ולא יכלו לפתוח את פיהם'.
וכך נמשך הדבר, עד שעמד רבי חייא ואמר: 'כעת אין הזמן אלא להשתדל בכבודו'. באו אנשי ציפורי, אנשים חזקים, ובקשו בכח לקבור את רבי שמעון במקומם. אנשי מירון גירשו אותם וצעקו עליהם מפני שרצו שיקבר אצלם. כשיצאה המיטה מן הבית, היה עולה באויר, ואש היתה לוהטת לפניה, שמעו קול: 'בואו והתקבצו להילולא של רבי שמעון, יבוא שלום, ינוחו על משכבותם'.
כשנכנס אל המערה, שמעו קול בתוך המערה: 'זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה מקטרגים ברקיע מסתלקים כיום הזה בשבילך'. זהו רבי שמעון בר יוחאי אדוננו שהקב"ה משתבח בו בכל יום: 'אשרי חלקו למעלה ולמטה. כמה אוצרות עליונים שמורים לו'. עליו נאמר (דניאל יב ; יג): "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.